יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים
 שווה עיון:
לא שומרת שבת

 
שאל את הרב - שאלות ותשובות ביהדות ובהלכה
דף הבית » שאל את הרב - שאלות ותשובות ביהדות ובהלכה » תפילת יזכור
 


» לצפייה בתשובות הרבנית שולמית בן שעיה
חיפוש
» מתקדם

 תגיות
 אינדקס נושאים
 
» אינדקס נושאים ותגיות

תפילת יזכור

מתוך: יום יום » תפילה פורסם בי"ב בתשרי התשס"ה
שלום רב,

רציתי לדעת מהיכן נובע המנהג / הדין של יציאת אלו שיש להם הורים מאולם בית כנסת במהלך ה"יזכור"?

האם ראוי שציבור שלם יוצא מבית הכנסת במהלך התפילה? באופן אישי, מאז שלצערי הצטרפתי למעגל אומרי ה"יזכור", אני חשה תחושה לא טובה מכך שרק אנו, ה"מסומנים" כביכול, נשארים בתוך בית הכנסת באותו הזמן. מה עוד, שהתפילה הנאמרת ע"י שליח הציבור מתייחסת להרוגי השואה וכיוצ"ב ואיננה פרטנית.


התשובה:
שלום וברכה
המנהג לצאת הוא חלק מהרצון להבחין בין החיים ובין המתים, ושלא לצער את החיים בצער שלא חוו. כיום יש הטוענים שהדבר גם חשוב לחלק מהאבלים, שרוצים להתבודד באבלותם ולא להיות בהמון הגדול של אלה שלא ידעו אבלות מהי.
אני מעתיק את מאמרו של ידידי הרב נח ויזו'נסקי הי"ו על נושא זה שפורסם ב"תחומין" כרך יז:




ראשי פרקים
א. הזכרת נשמות - מנהג
ב. טעמים למנהג היציאה בעת אמירת יזכור
ג. המצב כיום
* * *
בעת תפילת הזכרת נשמות שמתקיימת ביום כיפור ובשלושת הרגלים, מקובל שמי שיש לו אב ואם, יוצא מבית הכנסת. בבתי הכנסת שיש בהם אוכלוסיה צעירה - בהתישבות החדשה וב"מניני צעירים" - מספר אומרי היזכור הוא מועט, ובדרך כלל רוב הצבור הוא שיוצא. כתוצאה ממצב זה, נגרמות מספר בעיות:
א. אמירת יזכור כשלעצמה היא קצרה מאד, אך בגלל היציאה של רוב הצבור נוצרת הפסקה ארוכה, הפוגעת ברציפות התפילה.
ב. טירחא דצבורא - אף שיש להניח שהציבור אינו מקפיד על טירחא זו, ולדעת מגן-אברהם (קמד,ז) יכול ציבור למחול על כבודו, מכל מקום הטירחה קיימת, ובוודאי שהציבור היה מעדיף לקצר את זמן ההמתנה.
ג. בבתי כנסת רבים נוהגים להמתין לכניסת כל הציבור לאמירת יזכור לחללי השואה ולחללי צה"ל, כיון שזהו אבל המשותף לכל. כניסה זו נעשית במקרים רבים שלא בכובד ראש ושלא באופן מכובד. יש ניגוד בין האוירה שנוצרה במהלך אמירת היזכור, וגם קודם לכן בתוך בית הכנסת לבין האוירה ששררה בינתיים מחוצה לו.
דומה שהמציאות החדשה הזו מחייבת ליבון מחדש של מנהג היציאה, ומשום כך גם את עצם המקור לאמירת יזכור.

א. הזכרת נשמות - מנהג
כתב המחבר בשו"ע או"ח תרכא,ו: "נהגו לידור צדקות ביום הכפורים בעד המתים." המקור לכך הובא על ידו בבית-יוסף בסוף הסימן, מדברי המרדכי (יומא, רמז תשכז): "ומה שהורגלו לידור צדקה ביום הכיפורים בעבור המתים - יש להביא ראיה מן ספרי, דתניא פרשת עגלה ערופה (דברים כא,ח): 'כפר לעמך ישראל' - אלו החיים, 'אשר פדית' - אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה." 1 הרמ"א הוסיף בהגהותיו: "ומזכירים את נשמותיהם, דהמתים גם כן יש להם כפרה ביום הכפורים." התוספת של הרמ"א אומרת, שלא רק נודרים צדקה, אלא גם מתפללים.

כיום, מקובל בקהילות הספרדים לערוך תפילת אשכבה למתים בתפילת ערבית בליל יום הכיפורים. אצל האשכנזים מתפללים תפילת יזכור לפני תפילת מוסף ביום
-55-
הכפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובשבועות. 2
לשונם של המרדכי ושל המחבר מעידה שמדובר על מנהג שהלך והתפתח במהלך הדורות. דברי הספרי והמקור מהפסוק משמשים לכל היותר כחיזוק וכהצדקה למנהג שכבר היה קיים בימיהם. 3

ב. טעמים למנהג היציאה בעת אמירת יזכור
אין לנו כמעט דוגמא לדרישה מציבור שלם לקום ולעזוב את בית הכנסת. יציאתם של כהנים שאינם יכולים לשאת כפיהם (שו"ע או"ח קכט,ד) הינה יוצאת דופן, ונועדה כדי שלא יעברו בעשה כשאין הם נושאים את כפיהם. הוא הדין לדרישה הקיימת לפעמים מכהן שיצא על מנת שיוכל ישראל לעלות ראשון לתורה (רמ"א או"ח קלה,ה ומשנה-ברורה ס"ק יח). אבל דוגמאות אלו הן ליציאתם של יחידים, ולא של ציבור שלם.

כמה הסברים ניתנו למנהג הרווח לצאת בעת אמירת יזכור. בפתחי-שערים על שערי-אפרים (י,לב) הביא ה"ר אפרים זלמן מרגליות טעם אחד, שלא יהיה מצב שאלו אומרים יזכור , ואלו שותקים. המקור לחשש מפני מצב זה הוא בברכות כ,ב: בעל קרי, שלפי תקנת עזרא אסור לו לומר קריאת שמע, מהרהר את קריאת שמע בלבו, כדי "שלא יהיו כל העולם עסוקים בו והוא יושב ובטל." בוודאי אין מכך ראייה גמורה, שהרי מסקנת הגמ' היא שעקרון זה נאמר רק לענין קריאת שמע, שחיובה מדאורייתא, ולא לענין תפילה. אמנם יתכן לבאר את דברי בעל שערי-אפרים: מסוגיית הגמרא ניכר שחז"ל לא ראו בעין יפה מצב בו חלק מהציבור שותק, בשעה שאחרים עסוקים בענין אחר.

לדעת הרי"מ טיקוצ'ינסקי (גשר-החיים לא,ז) יש בשתיקתו של חלק מהציבור משום "מחזי כהתגודדות". חז"ל (יבמות יד,א) דרשו על הפסוק "לא תתגודדו" (דברים יד,א): לא תעשו אגודות אגודות. אמנם לפי דברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת לט) זהו איסור תורה, אבל בנידוננו דייק הרב טיקוצינסקי לכתוב " מחזי כהתגודדות", שהרי שתיקת חלק מהציבור נובעת מחוסר הצורך שלהם בתפילה זו, ובמקרה כזה ברור שלא קיים כלל איסור לא תתגודדו. עוד נראה שבעניני תפילה ונוסחיה לא קיים איסור זה. 4
-56-
בפתחי-שערים הביא עוד טעם ליציאה, שהוא משום חשש ל עין הרע. ראייתו לכך היא מיבמות קו,א, שם מסופר שאביי, שהיה יתום, התרשם מחריפותו של רב פפא והסיק מכך שיש מי שדואג לכל צרכיו. משום כך שאלו: האם אביך ואמך כאן בעיר? וכשהשיב לו בחיוב, נתן בהם אביי את עיניו ומתו. שוב, ראייה גמורה אין מכאן, אלא שהבלטת המצב שזכה אדם ושני הוריו בחיים, עלולה ח"ו לגרום לעין הרע.

ה"ר משולם פינקלשטיין, בחבורו תוספת-חיים על חיי-אדם (הל' שבת סוף כלל ז) כתב שטעם היציאה הוא: "כדי שלא יבואו לידי טעות ויאמרו עמהם, וברית כרותה לשפתים." 5 מעין זה הביא הרא"י וולדנברג (ציץ-אליעזר חי"ב סי' לט) בשם "אוצר כל מנהגי ישורון": "לפי שעל פי רוב הבנים נקראים בשמותיהם של אלו האבות שמזכירים נשמותיהם. ועל כן, כדי שלא יפתח פה לשטן בשעה שמזכיר שמו של הנפטר, שיורה גם על שמות הבן, על כן יוצא לחוץ." עוד הוא מביא שם: "מפני שקודם שאומרים יזכור מכריז השמש בקול 'זאגט יזכור' (=אמרו יזכור) ונראה כאילו אומר לכל אדם שיאמרו יזכור, ולכן יוצאים הבנים שיש להם אבות מפני אמירתו, שנראה כקללות." החשש לעין הרע הוא אפוא הן כלפי הוריהם של מתפללים שיישארו בבית הכנסת בעת אמירת יזכור, והן כלפי בניהם של אומרי היזכור. נמצא אפוא שמטעם זה של עין הרע יהיו רשאים היתומים הנשארים למנוע בעד האחרים להישאר עימם בבית הכנסת, וכן יכולים אלה שנהגו עד כה לצאת למנוע מהציבור לשנות מנהג זה.

בציץ-אליעזר שם מביא טעם נוסף בשם "אוצר דינים ומנהגים", ולפיו טעם היציאה הוא כדי שאלו שאינם אומרים יזכור לא יבואו לידי בכי. לכאורה, עצם אמירת יזכור והתפילה עבור המתים היא בעייתית, שהרי דבר זה משבר את הלבבות וגורם לבכי, ואלו אסורים לכאורה משום מצות שמחת יום טוב. אמנם, כיון שכבר נתקבל מנהג אמירת יזכור, נעשו הבכי והצער מותרים, וכמו שכתב הרמ"א בהלכות תענית חלום בשבת (או"ח רפח,ב): "מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו - מותר לבכות בשבת". מה עוד, שבוודאי האומר יזכור גורם נחת להוריו המנוחים, מקיים בכך מצות כיבוד אב, ויש לו עצמו מכך עונג ונחת רוח.

אולם זהו דווקא לאומרי היזכור עצמם, שאין להם אב או אם; אבל מי שזכה לשני הורים, אדרבה, כשיראה את הקהל סביבו, ובמיוחד את קרוביו, בוכים, עלול הוא עצמו להצטרף לבכיים ולבטל בכך את מצות שמחת יו"ט. 6 יתר על כן: המשך מציאותו של אדם אחד בבית-הכנסת, שהבכי מביאו לידי עצב וביטול מצות השמחה, מחייבת את כל הקהל להתחשב בכך, ולהימנע מלצערו. כך הוא הדבר כאשר נמצא חתן בבית-הכנסת, שאז הקהל כולו נמנע מהזכרת נשמות ומאמירת תחנון, והסיבה לכך היא, כמו שכתב בעל לבוש-מרדכי בהקדמתו לבבא-קמא (הובא בתשובת ציץ-אליעזר הנ"ל): "חוק לישראל, להיות שמח בשמחת אחיו הישראלי, ואיך יצערו נפשם בשעת חדוה." זהו קיום המצוה ואהבת לרעך כמוך - שמח בשמחתו ומצר בצרתו. מכאן, שאם אותם שזכו לשני הורים יישארו בבית הכנסת, הרי שהם מונעים עונג
-57-
מהיתומים, והיתומים משביתים מהם שמחת יום טוב, שהיא מצוה מהתורה. לכן, כדי לעשות נחת רוח לאלה שרוצים לומר יזכור, הנהיגו שיצאו אותם שאינם אומרים. 7
כיון שהגענו לכך שהבכי של האחד מפריע לזולתו, הרי שגם להיפך - וכן הובא ב"אוצר דינים ומנהגים" (עמ' 96) בשם מנהגי ישורון: "אותם שאין להם מה לומר, יבלבלו אלה שמזכירים נשמות אבותיהם." יש חשש שמי שאינו אומר יזכור, ישוחח ויפריע למי שאומר ("אוצר טעמי המנהגים" לרב שמואל גלברד עמ' רסב).

ג. המצב כיום
דומה, שכל הטעמים הנ"ל יפים היו כאשר רוב הקהל היה נשאר לאמירת יזכור, ורק המיעוט היה יוצא. אבל בדורנו זכינו ב"ה לעליית תוחלת החיים. לא חזון נפרץ הוא לראות סב, בן ונכד יושבים בצוותא בבית הכנסת. לעיתים, שלושת הדורות יוצאים בעת אמירת יזכור, כיון שאף הסב זכה ועדיין הוריו בחיים.

מנהג אמירת יזכור אינו נהוג בכל העדות; בבתי כנסת רבים נוכחים מתפללים מעדות שונות. וכאשר נמצא במקום מתפלל מעדה שאינה נוהגת לומר יזכור, והוא עצמו יתום, נשאר הוא עם אומרי היזכור, אך הוא עצמו אינו אומרו, ונמצא חלים עליו חלק מן הטעמים שנאמרו לעיל, המחייבים את היציאה. מאידך גיסא, כיצד יצא?! והרי אף הוא אין הוריו בחיים?!
כבר הבאנו בהקדמת דברינו שבבתי כנסת רבים נוהגים שכל הציבור, גם אלו שזכו לשני הורים עמו"ש, אומרים ביחד את תפילת יזכור לחללי השואה ולחללי צה"ל. מעתה, שוב לא קיימים אותם טעמים המצביעים על שוני בין אומרי היזכור לבין אלו שאינם אומרים אותו. ההבדל הוא רק את נשמתו של מי מזכירים, והרי הבדל זה קיים היה מאז ומתמיד גם בין אומרי היזכור - כל אחד אומר על הורים אחרים; כל אחד אומר על מספר שונה של קרובים וכדו'.

ממילא במצבנו כיום בטלו הטעמים שמנינו לעיל המחייבים את היציאה:
א. אין מצב בו אלו עסוקים בדבר זה ואלו שותקים. לכל היותר שותק חלק מהציבור (אלו שזכו להורים) זמן קצר ביותר, בשעה שהאחרים אומרים כל אחד יזכור על הוריו, אבל אח"כ מצטרף כל הקהל ביחד להזכיר את נשמות חללי השואה וצה"ל.
ב. כיון שכל הציבור יש לו חלק ונחלה באמירת יזכור, לא שייך עוד החשש של עין הרע. לחשש זה היה מקום רק כל עוד חלק מהצבור לא היה שייך כלל ליזכור ולאבילות.
ג. הציבור כולו שותף לצער, וכאמור לעיל זהו עינוגם ביו"ט שהם זוכים להועיל במשהו לנשמות הנפטרים.
ד. מסתבר שהמטלה על כלל הציבור לומר יזכור לחללי השואה וצה"ל תעסיק את הכל, ולא יהיה מי שיתבלבל חלילה ויזכיר את נשמות החיים.
יבואו ויטענו: כיצד נעז אנו בדורנו לבטל את מנהג היציאה בעת אמירת יזכור? לאמיתו של דבר כבר קדמנו ה"ר משולם פינקלשטיין, בחבורו תוספת-חיים שנזכר לעיל. הוא פסק שבמצב שבו לא ניתן לצאת מבית הכנסת - כגון כשמחוץ לבית הכנסת
-58-
מטונף - מותר להשאר. במקרה זה הוא ממליץ לנשארים שהוריהם בחיים, לומר יזכור על קרוביהם האחרים שנפטרו. לדעת הרא"י וולדנברג (ציץ-אליעזר חי"ב סי' לט) זהו היתר למקרה חריג, אך אין ללמוד ממנו אפשרות לביטול מנהג היציאה לחלוטין, שהרי לא ניתן לתקן תקנה קבועה שיישארו הכל בבית הכנסת ויאמרו יזכור על קרובים שאינם הורים. אולם, כאשר כבר קיימת תקנה מעין זו, והכל אומרים יזכור על על חללי השואה ועל חללי צה"ל, ניתן לומר שיישארו הכל לאמירת תפילה זו. זו יכולה להיות תקנה קבועה שהכל שווים בה. הלא כך אנו נוהגים כמעט מדי שבת, שכל הציבור גם יחד, זקנים עם נערים, מזכירים את נשמות הקדושים אשר נספו בימי מסעי הצלב, בגזרות תתנ"ו, באמירת "אב הרחמים". 8
לא באנו חלילה לזלזל במנהגי ישראל. כבר הזהירנו בעל ציץ-אליעזר (שם) מפני ביטול מנהגים בטענות מדומות ושדופות קדים, ומשום כך הוא התנגד בחריפות לביטול מנהג היציאה. אולם הראינו במאמר זה שלאור המציאות המתחדשת יש לבחון מנהג זה שוב, כיון שליציאה זו יש הפסד, ועתים ששכרה של שמירת המנהג יוצא בהפסדו של המנהג. 9
1 דברים דומים בבבלי הוריות ו,א בענין חטאת שמתו בעליה.
2 לפי דברי הלבוש (או"ח תצ,ט) המנהג בחו"ל הוא להזכיר נשמות דווקא ביום טוב שני של גלויות, כשקריאת התורה מפרשת ראה מסתיימת בפסוק "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" (דברים טז,יז) - פסוק שעניינו מתן צדקה. לדעת הרי"מ טיקוצ'ניסקי (גשר-החיים פרק לא) התקבל המנהג בארץ ישראל להזכיר נשמות בימים האחרונים של שלושת הרגלים, למרות שבימים אלו אין קוראים אותה קריאה. בציץ-אליעזר חי"ב סי' לט הביא טעמים נוספים לקביעת הימים האחרונים של הרגלים לתפילה זו. תשובה זו נכתבה לרבה של אשקלון, הרב משה דב וולנר, בתגובה למש"כ הוא בספרו חמדת-צבי סי' לד. שתי התשובות עוסקות בעיקר בשאלת היציאה שאנו דנים בה פה, אלא שבתשובות אלו לא נלקח בחשבון שבין כה וכה בבתי כנסת רבים נכנס שוב כל הציבור לאמירת יזכור לחללי השואה ולחללי צה"ל. מציאות חדשה זו היא שפתחה את הפתח לדיון מחודש בנושא זה.
3 מנהג זה התקבל בציבור הרחב. על תוקפו של מנהג בכלל עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קז. לשיטתו, יש למנהג תוקף כשל נדר. ועיין בספרו של פרופ' דניאל שפרבר, מנהגי-ישראל.
4 עי' במאמרו של הרב יאיר דרייפוס: קביעת נוסח תפילה למנין חדש, תחומין ח עמ' 392.
5 המקור הוא בגמ' מועד קטן יח,ב. אמנם שם נאמרו הדברים לברכה ולא ח"ו לקללה, "ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות" (סוטה יא,א).
6 מסיבה דומה פסק בקיצור שלחן ערוך (קלג,כא) שאבל בשנה ראשונה למות אביו או אמו - יוצא בשעה שאומרים יזכור. בציץ-אליעזר חי"ד סי' נט דן בכך, ומביא את הסברו של בעל כרם-שלמה שמכיון שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש, חיישינן שהאבלים בבכיים ובצעקתם יבלבלו את הנותרים.
7 באשר לחתן מצאנו במשנה-ברורה (קלא,ו) סברה דומה: "טוב להזהר שלא יכנס החתן לבית הכנסת כל שבעת ימי המשתה, שנמנעים לומר תחנון בעבורו". משום מה אין החתנים וקהלי בתי הכנסת נזהרים בכך.
8 [ועדיין יש הבדל: לפי הצעתו של הרב וולדנברג, יאמרו הכל יזכור בו-זמנית - אלו על הוריהם, ואלו על קרוביהם האחרים; ואילו לפי עצת המחבר, בעת אמירת 'היזכור הפרטי' יאמרוהו רק יתומים מהוריהם, והשאר לא יאמרו דבר, אלא ימתינו עד לאמירת 'היזכור הכללי'. - הערת עורך (י.ש.)]
תגובת המחבר: הפרש הזמנים בין היזכור הפרטי לבין היזכור הכללי אינו רב, ועל כן יש להתייחס לכל תפילת היזכור כאל יחידה אחת. מה עוד, שגם כך נוצרות הפסקות של שתיקה, כשהאחד אומר יזכור על קרובים מרובים, וחברו אינו אומר אלא על קרוב אחד.
9 [כבר הצביע מחבר מאמר זה על כך, שבחוץ לארץ נוהגת אמירת יזכור רק ביום כיפור ובימים טובים שחיובם הוא מדרבנן (יו"ט שני של גלויות). אין שאלה על אמירת יזכור ביוכ"פ, אבל ביו"ט עצמו נראית אמירה זו משונה, שהרי נצטוינו במצות שמחה. תירוצו של מחבר המאמר, שיש כאלה שהבכי הוא להם עונג, אינו יכול לחול על הכל במידה שווה. נראה שמשום כך הקפידו על אמירת יזכור בחו"ל דווקא ורק ביו"ט מדרבנן, כדי שלא לבטל את מצות השמחה שהיא מדאורייתא. ואכן צריך עיון על העתקת המנהג ארצה מיו"ט דרבנן ליו"ט דאורייתא. נמצא שדווקא אלו היוצאים הם המקיימים את עיקר הדין, דין השמחה. כל תקנה שתעקור את יציאתם מאמירת יזכור, לא רק שהיא עוקרת את מנהג היציאה, אלא שהיא עוקרת את עיקר דין השמחה - ומניין ההיתר לכך?! יאים אפוא הדברים שבהם סיים בעל ציץ-אליעזר את תשובתו: "היציאה לחוץ של אלה שיש להם אב ואם בחיים יסודתן בהררי קודש שיסדון קדמונינו, ובנתינת טעמים לשבח ולברכה ולא לקללה ח"ו." - הערת עורך (י.ש.)].



כל טוב
 

כתוב תגובה
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
הנך מוזמן להגיב על תפילת יזכור
*שם:
  דוא''ל:
האם לפרסם את כתובת המייל בתגובה
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 



פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines