|
|
יחסי יהודים-ערבים במציאות של היום
|
|
לרב, שלום!
רציתי לשאול את הרב כיצד עלינו לנהוג עם האוכלוסיה הערבית-ישראלית במדינה.
השאלה שלי באה בעצם ביחס ללוסי אהריש וערבים כמוה - שנטמעים בחברה, שגאים במדינה ודרכם אינה אלימה כלל וכלל.
מצד אחד יש שיאמרו שעלינו לחזק אותה ואת שכמוה כדי להפסיק את מעגל האלימות במדינה ואז השסע הלאומי. מה גם שבכלל הם אנשים טובים שוחרי שלום ואין סיבה לשנוא אותם או לא להתחבר אליהם. נכון שאולי במצב אוטופי כל א"י צריכה להיות שייכת לעמ"י אך במציאות של היום זה לא נראה קרוב ולכן צריך לדעת ללמוד לחיות בדו-קיום עם האוכלוסיה הערבית בתוכנו.
מצד שני טוענים כי גם אם הם אנשים טובים וכו', בסופו של דבר הם לא יהודים, ויש איסור "לא תחונם", ויש את חשש ההתבוללות (ויש שטוענים שהם מזרע עמלק) ולכן אסור להתחבר אליהם ולתמוך בהם, ושאין לתמוך בהשתלבותם בחברה כי המטרה היא שכל א"י תהיה בחזקת עמ"י ויש לפעול לקרב את המצב הזה.
אם כן, מה דעת הרב לגבי העניין?
תודה רבה מראש!
|
התשובה:
|
|
שלום וברכה
הנושא החשוב הזה והמשפיע מאוד הן על חיינו והן על מקומה של התורה בעולמנו - אינו מתאים לתשובות באתר זה. הוא מחייב כתיבה ארוכה, מפורטת, העוסקת ביסודות, ומתמודדת עם שאלות שאין לנו בהן רצף הלכתי, שכן במשך למעלה מאלפיים שנה לא הייתה לנו כלל אפשרות לחשוב על מציאות שבה אנחנו נהיה הגורם השולט ואחרים יגורו בארצנו. יש כמובן דיונים הלכתיים ביסוד התורה שבעל פה – מדרשי הלכה, התלמודים והפסיקות וכדו' – אולם למעשה שאלה זו לא הייתה רלוונטית, וממילא אנחנו בחוסר מקורות הלכתיים משמעותי.
החידוש העיקרי של תקופתינו טמון בשני נושאים. ראשון בהם הוא שהשלטון הוא שלטון טריטוריאלי, ולא שלטון לאומי. מדינה שלטת על אזור, ולא על עם. בארץ ישראל גרים בני מיעוטים רבים, והם נמצאים במסגרת השלטון, וגם לו לא הייתה זו דמוקרטיה – הייתה אחריות לחייהם ולגורלם. השינוי השני הוא העובדה שקבלנו על עצמנו את עקרונות הדמוקרטיה, ואם כן – אין מדובר ביחס שלנו אל הערבים, אלא בכך שהם ואנחנו אזרחי מדינה זו, על אף הגדרתה כמדינה יהודית. לא זו בלבד אלא שטענת הרב הרצוג זצ''ל הייתה שכיוון שההיתר שניתן לנו מכוח האומות להקים את המדינה הותנה בקיומה של מדינה כזו – הרי שאין אנו יכולים לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו, ולא לראות את כל אזרחי המדינה כזכאים לכל הזכויות שיש בה. השימוש ב''לא תחנם'' חייב להיעשות לאור עקרונות אלו.
בד בבד, לא ניתן להתעלם מכך שמדינה זו הוגדרה כמדינה היהודית, ושיש לנו עניין להקים את המדינה היהודית היחידה בעולם. לא זו בלבד, אלא שנסיבות ההיסטוריה הביאו לידי כך שבני עמם ודתם של הערבים – הם כיום אויבי המדינה. זה מסבך מאוד את המצב, ומדינת ישראל לדוגמה החליטה בצדק שלא לכפות גיוס חובה על הערבים, דבר המדגים היטב את הבעיה הסבוכה.
על כן, החכמה הגדולה היא בנתיים לנווט בין העקרונות השונים, למנוע קיפוח אישי ושלילת זכויות פרט, ולחתור לשוויון בתחום זכויות הפרט וכבודו, ובד בבד לטפח את ההכרה שזו מדינה יהודית ונועדה להיות כזו, וההתארגנות הלאומית היחידה במדינה זו היא ההתארגנות הלאומית של עם ישראל.
כאמור, אלו סוגיות ארוכות ומורכבות, ומה שכתבתי הוא רק את בסיס המחשבה שלהן.
כל טוב
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
|
הנך מוזמן להגיב על
יחסי יהודים-ערבים במציאות של היום
|
|
|
|
|
|
|
|
|