|
|
המשך בע"ח
|
|
שלום לכב' הרב שרלו
צר לי שאני ממשיך ומקשה בנושא העכבר הלכוד, אולם אני חש שלא ירדתי לסוף דעתו של הרב/ לדעתה של ההלכה שהרב מייצגה, ואולי כן וקשה לי מאד לקבלה :
הרב ענה כי ההלכה לא מכירה בשרצים "בעלי חיים " . השאלה מדוע ?
הרב לא נתן את תשובתו לכך.
ניתן להבין תפישה זו , של הניסיון להרחיק שרץ ממושג הבע"ח, בשל הנסיון האנושי להפחית מגע עם מזיקים וכו'... אולם לא במפגש אישי, חד פעמי ונטול כל סכנה בין לוכד ונלכד חסר אונים.
השאלה, בעיניי, היא כן שאלה פרטנית של עכבר לכוד מול יהודי שעליו להחליט מה דינו .
לו הרב היה עונה שבמקום בו קיימת סכנה מוחשית למגיפה, או להדבקות ממחלה, ניתן יהיה להצדיק מתן היתר גורף להמתת יצור חי, ניחא, אולם לא בדוגמא שנתן השואל בשאלה המקורית . ( לענ"ד, כמובן ).
העקרון של "ורחמיו על כל מעשיו" הוא עקרון יפייפיה בעיני בתוך עולמה של היהדות, ואני מבין היטב שגם לו יש גדרים, ושאף הוא, ככל עיקרון כללי אחר, מתאזן ונסוג לעיתים בפני עקרונות שונים אחרים במצב של עימות עימם .
עם כל זאת, עדיין קשה לי-
אנו יודעים כי לפנינו יצור חי, נושם, מרגיש, יצור חסר אונים שתלוי כל כולו בהכרעתנו- האם להמיתו בחנק, או לשחררו במקום מרוחק, שימנע כניסתו לבית אחר.
מדוע עם כן, הנפש היהודית, ההרגשה הפשוטה והטבעית שלא ליטול חייו של יצור חי אלא לצורך גדול ( כמו אכילה למשל ), לא תורה שיש לחוס על חייו ?
הרי דבר לא יגרע מאיתנו עם נעשה כן, והיסכון לנו בני האדם- אפסי.
לעומת זאת הריגתו תקרב אותנו צעד קדימה, ולו קטן ביותר, ללחיצה נוספת על הדק נטילת חיים.
פסיקה רבנית שיש לחוס על חיי העכבר לא תיצור, בעיניי, טשטוש ביננו לבין העכבר, אלא להיפך, תחדד את היתרון שלנו עליו- תחושת הרתיעה הטבעית מנטילת חיים שלא לצורך, ובחירה בעשיית הישר והטוב בעולמו של רבונו של עולם.
תודה לתשובתו של כב' הרב, ותודה על זמנו היקר.
|
התשובה:
|
|
שלום וברכה
א. ההלכה לא מכירה בשרצים כבעלי חיים בשל העובדה שיש סף מסוים של הכרה, תודעה, נפש וכדו' שההלכה תובעת כדי שאורגן מסוים יוכר כבעל חיים. דברים אלה אינם קיימים בשרצים, ועל כן ההלכה לא מכירה בהם ובצדק כבעלי חיים.
ב. בשל כך, היא לא מחילה עליהם את ההלכה של צער בעלי חיים, אך האגדה (כפי שציינתי במכתבי הקודם) כן מכוונת על כך שיהיו רחמים גם על שרצים. על כן, הדבר תלוי בנסיבות, ובשקלול שבין טובת האדם ובריאותו ובין חיי השרצים – לעולם תעדיף ההלכה ובצדק את עולמו של האדם על עולמו של השרץ. מצד שני, כאמור, יש הכוונה בעולם האגדה ליחס של רחמים גם על השרצים.
ג. אני מסכים כי במקום בו אין שום משמעות לאדם ואין שום הבדל אם היצור ישוחרר או יומת – ראוי לפי עולמה של האגדה שלא להמיתו. אולם בדרך כלל אין זה המצב, ומכת עכברים היא דבר שמותר לאדם להילחם נגדו.
כל טוב
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
|
הנך מוזמן להגיב על
המשך בע''ח
|
|
|
|
רשימת התגובות  
|
|
|
אכילת בשר היא לא צורך
- אבי, 14/06/2012
התורה בפירוש אמרה ``כי תאוה נפשך לאכול בשר``. לא ``כי תצטרך``. התורה לא בוחרת מילים סתם. והיא אמרה ``בכל אות נפשך תאכל בשר``. כלומר מותר לאדם ליטול חיים בשביל תאוותיו. זו השקפת התורה.
|
אפשר להתווכח על הדיוק הזה
|
|
|
|
|
|
|