בינו לבינה (התקבלה בתאריך 17/06/2003)
האם מותר לנשק באותו מקום ? אם לא - האם זה חומרה בלבד, והאם מותר מבעד לבגד ?
האם מותרות תנוחות שונות מעבר למקובל ?
תשובת הרב
שלום רב,

לגבי תשמיש, זה תלוי ברמה הרוחנית של בני הזוג . יש המתקדשים והחיבור ביניהם הוא כחיבור שכינה וכנסת ישראל. זו אחת מהצורות שניתן לעבודת ה'.
יש הצנועים, נהנים ומסתפקים בצורה המסיונרית, ויש שצריכים לגוון את היחסים ביניהם. לאחרונים יש קווים הלכתיים אדומים שיש להגדיר להם. וכך מביא השו"ע את דעתו לגבי הצניעות הרצויה. והרמ"א מוסיף בצורה ברורה שיש סוג נוסף של אנשים ויש להבחין בין דין לבין קדושה . ( כמאמר הרב אבינר בספרו עצם מעצמי)

וכך כתוב שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב

ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אמרו חכמים ז"ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה: ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה( וכתבו בפוסקים חוץ מאותו מקום), ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ולא ישמש בפני שום מין אדם, אפילו קטן, אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.

לגבי שנוי בצורת הביאה כגון: הוא למטה והיא למעלה כיון שיש פוסקים שהתירו , יש מקום להקל בשעת הצורך .

כל טוב, רטיג חיים ישיבת ההסדר " בינות " רעננה.

מקורות לתשובה
תשובה מאת הרב חיים רטיג