דעתי עליה (התקבלה בתאריך 01/06/2014)
הרהורים חינוכיים לחג מתן תורה
תשובת הרב
לא יודעת איך עבר עליכם חג מתן תורה בשנה שעברה – אך אשמח לשתף איך עבר עלי.. והאמת שלאורך החג כולו (בין הארוחות, האורחים ועוגות הגבינה) הייתי עסוקה בהרהורים על מקומה של התורה בחיינו. חיינו האישיים וחיינו הכללים ומעשה שהיה כך היה. בליל החג זכיתי להעביר שיעור לנשים צעירות. השיעור שעסק במקומה של התורה בחיינו פתח בקטע מתיאורו הנפלא של הרב סולובייצ'יק במאמרו ''וביקשתם משם'' אודות קשריו האישיים עם הרמב''ם. ושלא נטעה לרגע, פער של 700 שנה מפריד בין שניהם... בתיאורו מיטיב הרב סולובייצ'יק לתאר את החיות והחיוניות בלומדו תורה עד שהוא מרגיש כאילו ''היחס ביננו הוא אישי: הרמב''ם מימיני, ר''ת משמאלי, רש''י יושב בראש ומפרש, ר''ת מקשה, הרמב''ם פוסק, הראב''ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עימי בסברא ובגמרא מעודדים ומחזקים אותי כאב...'' החיות הזאת שמתאר הרב סולובייצ'יק בלימודו את התורה כמשהו שחי לנגד עיניו ממש היוותה פתיח לבירור ולימוד אל תוך הלילה על מקומה של התורה בחיינו: האם כזרם של חיים שמחייה את כל מהותנו או שמא כמערכת מסגרתית שאנו כיהודים ''דתיים'' חיים בתוכה. ובמהלך אותו הלימוד התבטאה אחת המשתתפות, כי היא מרגישה ''כאורחת בעולמה של תורה''. והביטוי הזה ''תפס'' אותי לאורך החג כולו. מה המשמעות של המילה ''אורחת''? הרי להבנתי אורח הוא מבקר בבית שאינו ביתו והוא קופץ אליו לביקור כאורח.. ואם כך האם אנו אורחים בעולמה של תורה? והרי להבנתי הדלה – התורה צריכה להיות ביתנו - העמוק והמשמעותי ביותר.. ובכלל האם בכלל קיימת בתוכנו שאיפה לכך? שאיפה לחיים שמהותם תורה? שהתורה היא ביתם על כל המשתמע מכך? דומני שרובנו (ואני וודאי בכללותם) עודנו רחוקים מתיאורו האידילי של הרב סולובייצ'יק.. אבל שאלת השאלות היא – האם חיים כאלה – שהתורה מהותם – היא עבורנו אידיאל, ערך עליון... אמנם הציבור הדתי מתאפיין בכך שהוא אוחז בכל. לכתחילה. קודש וחול, תורה ועבודה, פוליטיקה, צבא, כלכלה ותקשורת ואמנם גם ''כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה אין לו'' (יבמות קט ע''ב) אבל אולי חג השבועות – חג מתן תורה, השב ומתחדש עלינו בכל שנה ושנה מטרתו לברר בקרבנו כי על אף העשיה הברוכה בכל תחומי החיים - מקור הכל היא התורה; היא ביתנו העמוק והמשמעותי ביותר; היא זרם החיים שמפיח חיות בכל מהותנו; וגם אם נתרחקנו קמעא ביציאתנו אל עולם החולין – היא היא המקור, היא הבית ממנו יוצאים ואליו שבים. את התובנות הללו אני באופן אישי לקחתי משבועות בשנה שעברה; שלא נהיה כאורחים – כמבקרים בלבד שחיינו לא יהיו חיי חולין שיש בהם מפעם בפעם נגיעות של קודש אלא חיים שמהותם קודש וממנו יציאה אל חיי המעשה. זוהי שאיפה שהיא בעיני מטרת חיים וגם אם לא נגשים אותה במלואה לפחות נדע שהיא היא הייתה שאיפתנו. מתוך בירור פנימי זה נוכל לצאת החוצה אל תלמידנו, אל ילדינו ובעז''ה לגדל דור שהתורה – ביתו ממנה הוא יוצא ואליה הוא שב ודעתו עליה. חג מתן תורה שמח!
מקורות לתשובה
תשובה מאת הרבנית שולמית בן שעיה